<h1>מאמר תקון סופרים להרשב"ש — שער י"ד</h1>
<h2>דף מו.</h2>
בפרק יוצא דופן תניא בן תשע שנים ויום אחד שהביא שתי שערות שומא מבן ט' שנים ועד י"ב שנים ויום אחד שהביא שתי שערות ועודן בו שומא רבי יוסי בר יהודה אומר סי' בן י"ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן. ופירושא דברייתא הכי הוא שאם הסימנין האלו של בן ט' שנים ויום אחד נשרו קודם גדלות שומא נינהו ואפילו הביאם אחר גדלות כיון שהביאם והוא כל כך קטן הדבר מוכיח שאינן של סימנין אלא של שומא ולפיכך אחר שהגדיל צריך לשערות אחרות שלא במקום השערות הראשונות ואפילו רבי יוסי בר יהודה מודה בהא, ואם הביאם מבן ט' עד בן י"ב שנה בתנוקת ועדיין הם בה ולא נשרו רבי יוסי בר יהודה אומר סימן ואם נולדו לה אחר י"ב שנה ויום אחד דברי הכל סימן קודם בן י"ג שנה לתינוק לא הוו סימן לתנא קמא ולאחר י"ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן, כך פירשוה המפרשים ז"ל. והלכתא כתנא קמא דסימנין בתוך זמן ונשארו לאחר זמן שומא נינהו, ואם הוא ספק אם היו שם בתוך הזמן או לאחר הזמן חזקה שלאחר הזמן הביאום וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות אשות [הי"ט] וכן דעת אדוני אבי מורי הרב נר"ו בפסקי נדה שלו. ובעל הטורים [אבהע"ז סימן קנ"ה] כתב שבבת נשים נאמנות לומר שהביאה שתי שערות אחר י"ב שנה. ורבינו תם ז"ל כתב שאם הביאה שתי שערות ביום האחרון של י"ב והוא הדין של י"ג חשיבי שפיר סימנין, ובפרק בא סימן [מ"ט ע"א] גבי תוך זמן כלפני זמן חלקו על רבינו תם ז"ל בזה. ולמדנו מכאן שאין הבן נקרא גדול עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד ויביא שתי שערות אחר שהגיע לי"ג שנה ויום אחד ותוך זמן כלפני זמן כלומר שנת י"ג היא כלפני י"ג וכן נפסקה ההלכה בפרק יוצא דופן ובפרק בא סימן [מ"ט ע"א] ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב].
ולענין נאמנות האב בשנים משמע שאינו נאמן מדאמרינן בפרק האומר בקדושין [ס"ג ע"ב] נאמן האב לומר בני זה בן י"ג שנים ובתי זו בת י"ב שנים לנדרים וכו' אבל לא למכות ועונשין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות אישות [הכ"ב] שאין סומכין על הנשים ולא על הקרובים במנין השנים אלא על פי שנים כשרים להעיד. וצריך עיון מה הפרש בין שנים לסימנים שהרי בסימנים סמכינן אנשים כדבעינא למיכתב לקמן בסיעתה דשמיאה, וגם בענין קורבה לענין חליצה ויבום אמרינן בפרק החולץ [יבמות ל"ט ע"ב] ואשתמודענוהי דאחוהי דמיתנא מן אבוה הוא דאמרינן התם דאפילו עבד ואפילו אשה נאמנין. ואדוני אבי מורי הרב נר"ו [שו"ת תשב"ץ ח"א סימן פ"ג] נתן טעם דלא דמי עדות שנים לעדות סימנין ועדות יבום דהתם עקר טעמו של דבר הוא משום גלויי מילתא בעלמא הוא ויכולין אנו לבדוק עתה על פי אחרים ולדעת אם אמת העידו (ובענין היבם בחזקה בו) כדאיתא בפרק יש נוחלין ואנחנו הם המצריכין חקירה, אבל עדות שנים לא מפרסמא מלתא כל כך ואם כחשו מי יגלה לנו על כן אין סומכין אלא על ראיה ברורה וטעם נכון הוא. וכדמות ראיה נראית לי דאין סומכין על פי נשים ולא קרובים במנין השנים. ממאי דתנן בפרק יוצא דופן [מ"ז ע"ב] ומייתו לה בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] בן ך' שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן ך' והוא הסריס (אבל) [וכל] היכא דאמרינן ראיה היינו בעדים כנ"ל.
<h2>דף מז.</h2>
ולענין סימני הבת שנינו בפרק יוצא דופן משל משלו חכמים באשה פגה בוחל וצמל. פגה עודה תנוקת ואמרינן בגמרא דכתיב התאנה חנטה פגיה. כלומר שאין לה בדדיה שום סימני גדלות, וכל הני סימנין למעלה בדדים הם. בוחל אלו ימי הנעורים. פירוש שהיינו משהגדילו הדדין קצת, ולשון בוחל מלשון התאנים משיבחלו [מעשרות פ"א מ"ב] ואמר רבי יוחנן משילבין ראשיהן, ואף זו משנכנסת בגדלותא דדיה מתגדלין ומשתנין. צמל בזמן שבגרה ולשון צמל הוא שיצאת מלאה. איזהו (סימנה) [סימנין] רבי יוסי הגלילי אומר משיעלה הקמט תחת הדד רבי עקיבא אומר משיטו הדדין בן עזאי אומר משתשחיר הפטמת רבי יוסי אומר כדי שיהא נותן בידו [בגמ': ידו] על העוקץ ושוקע והוא שוהה לחזו'. והני תנאי כלהו אסימני בוחל קיימי, אף על פי שרש"י ז"ל דאסימני צמל קאי כבר דחו דבריו, ומתוך דברי הר"מ ז"ל [פ"ב אישות ה"ז] נראה שהוא מפרש כרש"י ז"ל שכתב כל הסימנין כאחת ולא חלק בין נערות לבגרות. וקא מפרש שמואל בגמרא לא משיעלה הקמט ממש אלא כדי שתחזיר ידה לאחוריה ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד. תנו רבנן אלו הן סימני בגרות רבי אליעזר אומר כדי שיתקשקשו הדדין רבי יוחנן בן ברוקא אומר משיכסיף ראש החוטם וקא מפרש רב ששת משיפצל ראש החוטם וכתב רש"י ז"ל ולא ידענא מאי ניהו, והר"ם ז"ל פירשו שיעשה בראש החוטם כדוד קטן [צ"ל כדור וכן ברמב"ם] ורבותינו פירשו משיפצל החוטם עצמו ר' יוסי אומר משתקיף העטרה. וכתב רש"י ז"ל שגדל העוקץ ועבה ומוקף עטרה. והרמב"ם ז"ל [שם] פירש שהוא מקום הבשר התפוח שהוא למעלה מן הערוה לעומת הבטן ואם כן לפי זה שיעורה דרבי יוסי ושל רבי שמעון שוין וכן נראה דעתו דהא ערבינהו. (ותו) [ותמהו] שהרי כתב זה לשונו ומשנתמעך בשר זה ולא יהיה קשה ועשאם כלם סימן אחד וצ"ע. רבי שמעון אומר משנתמעך הכף וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר [מ"ז ע"ב] שלושה סימנים נתנו חכמים באשה מלמטה וכנגדן מלמעלה פגה (מלמעלן) [מלמעלה] בידוע שלא הביאה שתי שערות בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות וסימני הבוחל הם שנחלקו בו התנאים למעלה. צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף, מאי כף אמר רב הונא מקום תפוח יש באשה למעלה מאותו מקום כיון שמתגדלת מתמעך. וכל הני סימני בגרות לא אצטריכינן להו אלא בשלא נודעו לנו סימני נערות אבל נודעו לנו סימני נערות הא קיימא לן דאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד כדאיתא בפרק ואלו נערות [כתובות ל"ט ע"א] ובפרק תינוקת [נדה ס"ה ע"א]. ובפרק עשרה יוחסין [קדושין ע"ט ע"א] שאלו את רבי הלכה כדברי מי אמר ליה הלכה כדברי כלן להחמיר רבי יוחנן וסביא אמרי הלכה כדברי כלן להחמיר (והאי הלכתא כדברי כלן להחמיר) בין לסימני נערות בין לסימני בגרות. תנן [נדה מ"ח ע"א] בא סימן התחתון עד שלא בא סימן העליון דהיינו שערות עד שלא בא העליון דהיינו בוחל או חולצת או מתיבמת בא העליון אף על פי שאי אפשר ר' אומר לא חולצת ולא מתיבמת וחכמים אומרים או חולצת או מתיבמת מפני שאמרו אפשר לתחתון לבוא עד שלא יבוא העליון אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא יבוא התחתון. וכלל הדברים בזה הוא אם הביאה שתי שערות והיא בת תשע שנים שהם שומא ואפי' נפלו וגדלו אחרים במקומם אחר י"ב אינם כלום אלא עד שיגדלו שתי שערות שלא במקום הראשונות, הביאה שערות קודם י"ב שנה שאינם כלום ואפילו נשארו אחר י"ב שנה דשומא נינהו וכמו שכתבנו למעלה בסימן הבן וזו היא קטנה הנזכרת בכל מקום, ואם נעשית בת י"ב שנה ויום אחד והביאה שתי שערות היא הנערה הנזכרת בכל מקום ואין משגיחין בסימן העליון. ואם לא נראו בה שערות ונראו בה אחת מן הסימנין העליונים שכתבתי למעלה אז היא ספק אם היא נערה או קטנה דהא אמרינן הלכה כדברי כלן להחמיר. ואם נראו בה סימנין אלו כלן הרי היא בוגרת ודאית שאי אפשר שיבואו כלן אלא שכבר בא סימן התחתון והיא גדולה ואף על פי שאין שם שערות אפשר שנשרו והכי אמרינן בגמרא [שם] ואף על גב דבדיקנא לה ולא אשכחן אמרינן דמנתר נתרי.
<h2>דף מז:</h2>
ובענין השנים אמרינן בפרק יוצא דופן אמר רב הלכתא בכוליה פרקין מעת לעת ואף על גב דלאו כללא הוא כדאיתא התם מכל מקום בבן ובבת הלכתא כותיה דהכי תניא נמי התם [מ"ז ע"ב] שנה האמורה בקדשין ובבתי ערי חומה וכו' ושבבן ושבבת כלן מעת לעת, ומעת לעת דבבן ובבת לאו דוקא אלא מיום ליום אף על גב דבאידך בבי אחרוני דכאיל התם אית בהו דמעת לעת דוקא כך כתבו בתוספות ישנים. שבבן ושבבת למנין עולם מנינן לענין חדש העיבור, והכי איתא בערכין [י"ח ע"ב], ובירושלמי [סנהדרין פ"א ה"ב] איתא בהדיא בסנהדרין לענין בן ובת דאמרינן התם אקרא לאלקים עליון לא-ל גומר עלי (בשבעים שנה) [בת ג' שנים] ויום אחד עברו בית דין את החדש בתוליה חוזרין ואם לאו אין בתוליה חוזרים. והרמב"ם ז"ל [הלכ' אישות פ"ב הכ"ה] כתב כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינם לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות כמו שקובעין אותם כמו שביארנו בהלכות קדוש החדש ובאותן השנים מונין לכל דברי הדת עכ"ל.
<h2>דף מח:</h2>
ולענין בדיקה תניא בפרק בא סימן כל הנבדקות נבדקות על פי נשים וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו ורבי ישמעאל מוסר לאמו רבי יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותם תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספקות על פי נשים רבי שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד נאמנת לומר גדולה שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ. וקא פסיק הריא"ף ז"ל [יבמות ספי"ג] דהלכתא בין להקל בין להחמיר בין קודם הפרק בין תוך הפרק בין אחר הפרק ואפילו אשה אחת נאמנת והוא שלא נבעלה, וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות אישות [ה"כ]. וכן דעת אדוני אבי מורי הרב נר"ו בפסקיו. ובספר (התרומות) [התרומה הלכ' חליצה סימן קל"ג] כתוב כי סימן עליון אפשר לבדוק על ידי אנשים ואין בו משום כיעור. וכתב עליו אדוני אבי נר"ו שאם הדבר הזה אמת אין לסמוך בו על בדיקת נשים, ולעניות דעתי נראה שאינו אמת דהא שמואל בדק באמתיה [מ"ז ע"א] ויהיב ד' זוזי דמי בושתא דשמואל לטעמיה דסבירא ליה לעולם בהם תעבודו לעבודה נתתים ולא לבושתא, ואף על גב דאיכא אמוראי אחריני דלא חיישי לבושתייהו מכל מקום הני מילי באמהתא אבל בבת ישראל איך נבדוק אותה והדבר קשה הרבה. ובפ"ק דיבמות [י"ב ע"ב] אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים ואיכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנים, למאי נפקא מינה אפילו לרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן בבנים מודה, ורב זביד [י"ג ע"א] אמר אין בנים בלא סימנין ונבדוק חיישינן שמא נשרו, ואפילו למאן דאמר אין חוששין שמא נשרו משום צער לידה חיישינן. ויש מפרשים דרב זביד הכי קאמר דאין בנים של קיימא מצויים בלא סימנין ומיהו זמנין דהויין ובהא פליג עליה דרב ספרא דרב ספרא סבר דהויא גדולה ורב זביד סבר דהיא ספק לענין קדושין ועונשין כן כתב הרא"ש ז"ל, ולא ידעתי לפי דבריו כמאן הלכה. והרמב"ם ז"ל כתב סתם בפרק ב' מהלכות אישות [ה"ט] הבת שילדה אחר י"ב שנה אף על פי שלא הביאה סימנין לא עליון ולא תחתון הרי היא גדולה בנים הרי הם כסימנים ע"כ ולא חלק כלל וסתם דבריו בין להקל בין להחמיר. ועוד יש בדברים האלו הלכות מרובות אלא שאין זה מקומם והרוצה לעמוד על עקרן יעיין בגמרא ובדברי המפרשים ובכאן ראיתי לקצר.
<h2>דף נב:</h2>
ולענין מקום [השערות אמרינן אמר ר"י אמר שמואל שתי שערות שאמרו אפי' אחת על הכף ואחת על הביצים]. הכף הוא המקום התפוח על גבי ביצים תניא נמי הכי שתי שערות שאמרו אפילו אחת בגבה ואחת בכריסה אחת על גבי קשרי אצבעותיה של יד ואחת בין קשרי אצבעותיה של רגל דברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום רבי שמעון ורבנן אמר ר' אשי עד שיהיו שתי שערות [במקום אחד] והלכה כרבנן דבעינן שתיהם במקום אחד וכן פסק הריא"ף ז"ל אבל כל ששתיהן במקום אחד בין שהן בקשרי היד בין שהם בקשרי הרגל מהני ור"י פסק בכאן גם כן כדברי כלן להחמיר וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל [פ"ו סימן ד']. ואדוני אבי מורי הרב נר"ו תמה על הרמב"ם ז"ל [פ"ב הלכ' אישות הי"ז] שכתב דשתי שערות האמורות בכל מקום צריך שיהיו במקום הערוה ונראה לו נר"ו שהרב ז"ל מפרש יד ורגל בכנוי לאותו מקום עליונו ותחתונו וכתב שכך מצא מפורש לתלמידו ה"ר יוסף בן עקנין ז"ל בשם פירוש רבינו חננאל ז"ל ובערוך בערך גב. ובעל הטורים [אהע"ז סימן קנ"ה] הביא דברי הרמב"ם ז"ל בלי חולק ונראה שהוא מסכים לפירושו. וטעמא דמסתבר הוא שיהיה הכל באותו מקום דמה ענין לכאן יד ורגל. וגבה נמי דאמרינן היינו מקום התפוח שעל אותו מקום והיינו דמייתו מינה ראיה לשמואל דאמר אחת על הכף ואחת על גבי ביצים, וכריסה הוא הסמוך לרחם בשפתי הערוה וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ואף על גב דבעינן שתי שערות במקום אחד אפילו הכי משמע דהלכתא כשמואל דאמר אחת על הכף ואחת על גבי ביצים ומתניתא מסייעת ליה דכף וביצים (במקום) [כמקום] אחד דמי ואפילו לרבנן כן כתבו המפרשים ז"ל. וכתב אבי זקני הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ד ע"א] שבפירוש רבינו חננאל ז"ל מצאו דבעינן שתי שערות שחורות ואין אנו יודעים מנין לו אלא שהוא מפרש כן מה שאמרו [שם קנ"ו ע"א] עד שירבה השחור על הלבן עד כאן. כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ב מהל' אישות הט"ו] בן י"ג שנה ויום אחד שלא הביא סימנין למטה ונראה בו כל הסימנין שלמעלה הרי זה ספק בין קטן לגדול ואם לא (באו סימני מטה) [נבדק מלמטה] כיון שנראה בו סימני בגרות מלמעלה הרי זה בחזקת גדול. וכתב עליו הראב"ד ז"ל בלשון הזה אמר אברהם נראה לי כי זה היה שטף רוח ולא עיין בדבריו וטעה במה שסדר בבת כי הבת יש לה סימני בגרות והם סימן העליון אבל הבן אין לו סימן העליון וסימנים האמורים סימני סריס הם ולא סימני בגרות, ועד שיהא בן ך' קטן הוא ואף על פי שיש בו סימני סריס עד כאן לשונו. ומי יתנני מצע תחתיהם בעולם הבא אבל לעניות דעתי נראה שדברי הרמב"ם ז"ל דברי חכמה ובינה שהרי שנינו [מ"ח ע"א] בא סימן התחתון עד שלא בא סימן העליון אף על פי שאי אפשר רבי מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת וחכמים אומרים או חולצת או מתיבמת מפני שאמרו שאפשר לתחתון שיביא עד שלא יביא העליון אבל אי אפשר לעליון לבוא עד שלא יבוא התחתון ואמרינן עלה בגמרא דכולא עלמא מיהת אתחתון סמכינן מנא הני מילא אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם הקיש הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה מה איש בסימן אחד כלומר התחתון אף אשה בסימן אחד ואימא או האי או האי כאיש מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון ולא עליון תניא נמי הכי כך היו מפרשים ביבנה כיון שבא התחתון שוב אין משגיחין בעליון עד כאן בגמרא. משמע דבין אשה ואיש שוין וכיון דבאשה פסקינן כרבנן דאי אפשר לעליון שיביא עד שיביא התחתון אף נמי באיש כן. כך נראה לי לעניות דעתי ונתקיימו דברי רבנו הרמב"ם ז"ל. ובספר עמודי גולה [מצוה קפ"ד] כתב שכיון שיש לו זקן שוב אין צריך לבדקו. ובספר אבן העזר בהלכות חליצה [סימן קס"ט] זה לשונו ואם רואין שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו אין צריך לבדוק יותר עד כאן.
ובשיעור השערות תנן בפרק בא סימן שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכל מקום כמה שיעורן כדי לכוף ראשן לעקרן דברי רבי ישמעאל רבי אלעזר אומר כדי לקרוץ בצפורן רבי עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג, ואמרינן בגמרא אמר רבי חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר. כלומר לא תמאן משתביא סימן הקטן שבכלן ושלא תחלוץ עד שתביא הגדול. והרמב"ם ז"ל [פ"ב מהלכ' אישות הט"ז] כתב לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעקרן. משמע מדבריו ששיעור נטילת פי הזוג הוא הקטן שבכלן, ואדוני אבי מורי הרב נר"ו כתב בפסקיו שיש אחרים אומרים שכדי לקרוץ בצפורן הוא היותר קטן, ובעל הטורים בספר אבן העזר [סימן קנ"ה] הביא דברי הרמב"ם ז"ל וכתב עליהם ויראה מדבריו שהוא קודם קריצותן בצפורן נראה שהוא מסכים עמו. וגרסינן נמי התם [נ"ב ע"א] אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהיה בעקרן גומות אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות שאמרו אף על פי שאין שערות. והא דאמר רב מלכיו גומות אף על פי שאין שערות לאו דגומות הוו סימן אלא שהם מורים שהיו שם שערות ונשרו, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. ומיהו כתבו המפרשים ז"ל שהאידנא לא בקיאין בגומות אפי' במקום שערות ולא סמכינן אשערות להקל עד שנמצא שם ריבוי שערות שאי אפשר שלא יבואו כל כך אלא בגדלות. וכן כתב אדוני אבי מורי הרב נר"ו בשם מקצת האחרונים נ"ן, אבל בספר אבן העזר בהלכות מיאון [סימן קנ"ה] כתב זה לשונו ושתי שערות אין צריך שיהא לכל אחד גומה אלא אפילו שתים יונקות מגומה אחת וכן גם כן אם יש לה שתי גומות אפילו בלא שערות חשובה כגדולה ע"כ. נראה מדבריו שאינו חושש לדברי האחרונים שכתב אדוני אבי מורי הרב נר"ו וצריך עיון.
